→ לפרק הקודם – עלויות החניה בחיפה הכי גבוהות בארץ

השבוע פגשתי מכרה תל אביבית בבית קפה במרכז הכרמל. היא הגיעה עם רכבה לרחוב יפה נוף, שם חיכיתי לה ליד החניה הפנויה היחידה שהיתה ברחוב. הזכרתי לה להפעיל מכשיר חניה, אבל מסתבר שאין לה. בעלת רכב שלא מחזיקה איזיפארק או פאנגו! פעם ראשונה שמעתי על התופעה הזו… איך אפשר להסתדר בלעדיהם? מסתבר שכתל-אביבית, אין לה צורך באמצעי תשלום אלה, כי היא לא משלמת חניה. שוטטנו כמה דקות בחיפושים אחר עמדת תשלום ברחוב. הגענו לראשונה שלא היתה תקינה. השניה המרוחקת עבדה. 10 דקות של שיטוטים מיותרים. בזמן זה לא הפסקתי לחשוב על האיזיפארק שלי. לא רואה את חיי בלעדיו.

החיפאים משלמים עבור חניה בעירם, יותר מכל תושבי ישראל. אבל הבעיה אינה מסתיימת רק בעלויות הגבוהות. ישנה מצוקת החניה בשכונות רבות בעיר, בעיה שרק הולכת ומחריפה, ועל פי כל הסימנים, תהפוך בשנים הקרובות לבלתי נסבלת: תשלומים יקרים, עבור שירות לא נוח.

ההשפעות של כלי הרכב על אורח חיינו ידועות: מצד אחד המכונית מספקת לנו חיי נוחות ונגישות אישית גבוהה לכל מקום שבו נחפוץ, מצד שני – אחזקת המכונית והחניה שלה מביאה לעלויות גבוהות שפוגעות בכיס, אנו מבזבזים שעות בפקקים, אנחנו משלמים הון עתק על אספלט שנסלל במיוחד עבורנו ולרוב הורס שטחים פתוחים, וכמובן – כנהגים, אנו מזהמים את האויר.

מה צריך להיות ה"אני מאמין" של חיפה בנושא התחבורה הציבורית והפרטית?

אז הנה שאלה, שכל בעל רכב יתקשה מאד להשיב עליה בכנות: האם המטרה שלנו היא להגדיל את כמות כלי הרכב בעיר, או לצמצם אותה? הרי אם נפתור את בעיית החניה בעיר, הרי שנקל על חיי התושבים ונעודד עוד ועוד רכישת מכוניות, על כל המשתמע מכך. האם צריך לפתור את מצוקת החניה על ידי יצירת עוד מקומות חניה, שיקלו על הנהגים והנהגות בעיר ויאפשרו להם לחיות יותר בנוחות? או שאולי צריך דווקא למגר את הבעיה באמצעות הפחתת מקומות החניה? האם העלויות הגבוהות של החניה גורמות לנהגים ולנהגות לוותר על נסיעה בריכבם, או שרק פוגעות בכיסם, ומצטרפות לפגיעה של הארנונה היקרה, החשמל, המים, ושאר השירותים העירוניים היקרים מאד?

מדובר בשאלה לא פשוטה, שאין לה תשובה אחת אחת ברורה. כל הערים בעולם מתמודדות בעידן שלנו עם התופעה הזו, כל אחת בדרך שונה, אבל לשם כך הן קודם כל מגדירות את "האני מאמין" שלהן בשאלת התחבורה הפרטית והציבורית. עיריית חיפה, כהרגלה, מעולם לא הציגה "אני מאמין" מסודר, ובנתיים ממשיכה לפעול בשטח מתוך הרגלים ישנים, בלי חשיבה קדימה, לא על הטווח הקצר ובוודאי לא על הטווח הארוך. הפרויקטים הרבים שעיריית חיפה מקדמת היום יהפכו להיות עובדה בנויה מחר בבוקר, ויסכלו כל סיכוי לשינוי בעתיד.

אם אנסה להגדיר את "האני מאמין" של עיריית חיפה בנושא התחבורה אומר: היא משחקת משחק כפול, על פי מצב הרוח. מצד אחד משקיעה רבות בתחבורה ציבורית, אולי באופן חסר תקדים לערים אחרות בארץ, אבל מתכננת אותה כך שאינה באמת משנה את דפוסי החיים של התושבים במרבית איזורי העיר, ולכן אינה אפקטיבית (ועל זה עוד אכתוב בהמשך).

מצד שני, היא דורשת באופן רשמי להוסיף מקומות חניה על פי תקן מחמיר (2.25 מקומות חניה לכל יחידת דיור חדשה), שזה תקן של עיר שאין בה, ולא תהייה בה, תחבורה ציבורית. אבל גם כאן היא משחקת משחק כפול, כי היא לא באמת מתעקשת על בניית חניות לפי התקן הזה, ומוותרת כמעט לכל יזם שיודע ללחוץ על כמות מקומות החניה בפרויקטים החדשים. ראו את תקדים האצטדיון שנבנה עבור 35,000 צופים, עם פתרונות ל-1000 מקומות חניה, ואת היכל הספורט ברוממה שהגדיל את הכיסאות ל- 5000, בלי שום שינוי בתשתיות החניה. שני אלה הם ללא ספק מתקנים מפוארים וחשובים. חבל שלא הייתה שום חשיבה אמיתית על האופן שבה יהיו נגישים.

ככלל, מרבית הערים המתקדמות בעולם מציגות מגמה ברורה: חיזוק התחבורה הציבורית והסתמכות פוחתת על התחבורה הפרטית. זו המגמה הנכונה, וזה גם "האני מאמין" שלי לחיפה, שאותו אפעל לקדם ככל שיתאפשר לי.

השאלה היא – איך עושים את זה, בלי להתעלל בינתיים בתושבי העיר? ברשומות הבאות אסביר כיצד אני רואה את הדברים.

לפרק הבא – האם אפשר לשכנע את הנהגים החיפאים לוותר (מרצון) על הרכב? ←