האם אפשר לשכנע את הנהגים החיפאים לוותר (מרצון) על הרכב? – פרק ג'

→ לפרק הקודם – מצוקת החנייה בחיפה הולכת ומחריפה. האם יש פתרון?

אם תשאלו כל ישראלי וישראלית בעלי רכב, תחבורה ציבורית זה אחלה, אבל אין כמו הרכב הפרטי. מכונית = אהבה.

אני והילדים מתנועעים בשוויץ. הקלות הבלתי נסבלת של חיי הנוחות האמיתיים
אני והילדים מתנועעים בשוויץ. הקלות הבלתי נסבלת של חיי הנוחות האמיתיים

בתקופת שהותי באירופה, עם שני תינוקות, לא החזקתי ברכב פרטי כמובן. אני זוכרת לפני הנסיעה את הלחץ וההתרגשות, ובעיקר את הדאגה – איך אסתדר בלי רכב? איך אסחוב את הקטנים שלי, העגלות, התיקים, הקניות? איך אזיז אותם ממקום למקום? האם לקחת איתי לאירופה מושב רכב לתינוקות? אבל יותר מזכרון הלחץ שלפני הנסיעה, אני זוכרת את השבוע הראשון אחרי חזרתנו לארץ, ואת הפעם הראשונה שהוצאתי את מפתח הרכב מהמגירה והתיישבתי מול ההגה. וואו. כמה שלא התגעגעתי. כמה שלא היה לי חסר. איך יכול להיות ששכחתי מקיומו של הרכב היקר שלי? לא הייתי זקוקה לו אפילו לא לשנייה. חשבתי שאני תלותית, ואיזו הפתעה לגלות שאני לא. זוכרת את עצמי מלמלמלת: שכחתי ממך, רכב שלי, עוד לפני שהמטוס נחת על אדמת אירופה. אל תיעלב, אבל החיים יותר יפים בלעדיך.

את החוייה הזו אני לא מצליחה לתקשר כאן בארץ. את הקלות הבלתי נסבלת של גידול שני תינוקות, ושל החופש המוחלט לנוע ברחבי העיר ומחוצה לה, כל ימות השבוע, כל שעות היממה, בלי רכב פרטי.

הילד שלי מאושר בטראם של ציריך. עד היום הוא לא מבין איך הישראלים לא מבינים שהרבה הרבה הרבה יותר כיף עם חשמליות ורכבות תת קרקעיות בעיר.
הילד שלי מאושר בטראם של ציריך. עד היום הוא לא מבין איך הישראלים לא מבינים שהרבה הרבה הרבה יותר כיף עם חשמליות ורכבות תת קרקעיות בעיר.

אחד המנחים של הדוקטורט שלי מאוניברסיטת הETH בציריך, פרנץ אוסוולד, מתגורר בברן. היינו נפגשים לעיתים קרובות בביתו שישב על גדות נחל. הנסיעה אליו היתה פשוטה להפליא. הייתי עולה על הרכבת של 16:07 מרציף 10, יוצאת מהתחנה המרכזית של ברן ביציאה הצפונית, חוצה את הכביש, עולה על חשמלית מספר 12, יורדת אחרי שלוש תחנות, והנה הוא היה מגיע לקראתי לאסוף אותי להליכה לאורך הנחל, בתזמון מושלם. תזמון מושלם.

באחד הביקורים התמהמהתי בארוחת הערב עם משפחתו מסביב האח, שלג בחוץ, יין מופלא. לפתע גילינו שהרכבת של חצות אוטוטו יוצאת, ולאחריה תדירות הרכבות פוחתת. "בואי מהר" הוא אמר לי בעודו מגיש לי את המעיל, והתחיל לרדת למרתף. "לא ידעתי שיש לך רכב!" בעודי נכנסת לוולוו שחורה מהודרת. "אלא מה?! למי אין רכב?" הוא ענה. "מעולם לא ראיתי אותך בציריך עם הרכב" אמרתי לו. "ברור" הוא השיב. "צריך להיות אידיוט לנסוע לציריך עם רכב פרטי", ואני מצטטת מילה במילה.

אחר כך כבר דיברנו על כך ארוכות. פרנץ היה בישראל עשרות פעמים, ומעולם לא הצליח להבין את הגישה הישראלית לתחבורה. ניסיתי להסביר לו שהישראלים מכורים לרכב הפרטי שלהם. זו גאווה, זה סמל, זו תלות מוחלטת. הוא הבין, ולא הבין. "ישראל זקוקה לגאנדי" הוא אמר לי באחד הביקורים כאן, עת ישבנו לשתות קפה שחור במושבה הגרמנית בחיפה, ובעצם, "גם חיפה זקוקה לסוג של גאנדי". "יש לך תפקיד בעולם הזה, את יודעת?" כך הוא אמר לי והשאיר אותי אילמת, טרודה במחשבות, משך כמה ימים.

מצוקת החניה החיפאית, שבקצב הזה לא תיפתר לעולם

מאז שיחותינו בברן עברו מעל עשר שנים, ומאז הקפה השחור במושבה הגרמנית עברו חמש שנים. היום אני יושבת בועדת התכנון המקומית בעיריית חיפה, ולומדת עד כמה התלות שלנו בתחבורה הפרטית בחיפה הולכת וגוברת, ועד כמה המעבר לשימוש במערכת תחבורה ציבורית הולך ומתרחק.

עם כל פרויקט חדש של תמ"א 38, שמטרתו לחזק בניינים ישנים ולהוסיף עוד ועוד דירות, עולה בעיית החניות.כל פעם מחדש רוצים היזמים הקלות בכמות מקומות חניה, לרוב מסתפקים בחניה אחת לכל דירה (ואולי עוד כמה מקומות רזרביים) למרות שברור לכולם שמשפחה חיפאית טיפוסית על הכרמל מחזיקה לרוב שני רכבים. כמעט בכל פרויקט שכזה נזעקים דיירי הרחוב והשכנים נגד התכנית, כי ברור להם שהדיירים החדשים יגבירו את העומס על הרחוב הפקוק ממילא, וייאלצו לחפש בלילות מקום עבור הרכב השני, ברחובות שכבר היום אין בהם מקום להכניס סיכה.

וכך, צעקתם המוצדקת של התושבים, מכופפת את ועדת התכנון, שמכופפת את היזם – מאלצת אותו להוסיף עוד כמה מקומות חניה, גם אם לא מספיק, למרות שברור לכולם, גם לעירייה וגם לתושבים, שמצב החניה ברחוב יחמיר בין כה וכה. כשזה יקרה, לא היזם ולא העירייה יהיו שם לראות את הסבל של התושבים. הם לא יהיו שם כדי לספוג את הכעס. השינוי האיטי הזה יתרחש עוד כל כך הרבה שנים, מי בכלל יזכור איך זה קרה, מי אישר את השטות, ומתי?!

הכרמל הצרפתי הוא רק הסנונית הראשונה

בחודש האחרון, אסון ה'אין-חניה' ברחובות הפקוקים התגשם באחת הפינות העיר, ובפתאומיות גמורה. מכללת גורדון החליטה להרחיב את שורותיה ואת מספר הסטודנטים שלה, ועשתה זאת תוך שנה אחת. המכללה כמובן לא חשבה שעליה להציע פתרונות חניה לאלפי הסטודנטים שפוקדים את כתליה, וגם עיריית חיפה לא חשבה לדרוש זאת ממנה, וכך, ביום בהיר אחד, מצאו עצמם תושבי שכונת הכרמל הצרפתי נאבקים על מקומות החניה המעטים בשכונתם ממילא, מול מאות מכוניות זרות. המציאות הקשה הזו עומדת להתרחש בכל חיפה, בעוד שנתיים, בעוד חמש שנים, או בעוד עשר. תושבי הכרמל הצרפתי הם רק הראשונים לחוות את התופעה על בשרם, במקרה.

מתוך ידיעות חיפה 16.1.14
מתוך ידיעות חיפה 16.1.14

אז מהו הפתרון הנכון, גם בראייה לטווח הקצר, וגם בראייה לטווח הארוך? הרי אם לא נוסיף מספיק מקומות חניה בכל פרויקט בניה חדש, וכל עוד החיים שלנו בעיר ובמדינה יהיו מבוססים על כלי רכב פרטיים –נגרום לפגיעה באיכות החיים שלנו בעיר. מצד שני, אם נוסיף מקומות חניה כך שלא תהייה יותר מצוקת חניה בעיר בכלל, נחסל את הסיכוי שאנשים יוותרו אי פעם על רכביהם הפרטיים ויסכימו אפילו לשקול שימוש בתחבורה הציבורית. איך עושים את השינוי הנדרש בהרגלי החיים בצורה טבעית ולא מעיקה?

איך נגמלים מהתלות?

הלסינקי פרסמה לאחרונה תכנית לשינוי פני התחבורה הציבורית בעיר. כמובן שאי אפשר להשוות עם מצב התחבורה בישראל, אנחנו עשרות שנים אחריהם. ובכל זאת, הכותרת מעניינת: "האמביציה של הלסינקי היא להפוך את הבעלות על הרכב להיות חסרת טעם בעוד 10 שנים". 

בדיוק כפי שאמר לי המנחה שלי, השוויצרי. יש לו רכב במוסך הפרטי מתחת לבית, אבל אין לו שום רצון להוציא אותו משם. יותר נוח לו בלעדיו. זה קצת נשמע כמו אחרית הימים, אבל מסתבר שיותר ויותר ערים בעולם מתקרבות לאחרית הזו. כמובן שלא בישראל, ובטח לא בחיפה.

הלסינקי רוצה להקים מערכת תחבורה ציבורית חכמה ואינטראקטיבית, המחוברת לטלפונים ניידים – (קישור 1, קישור 2). היא זולה יותר ממוניות, יקרה יותר מאוטובוסים, ונוחה הרבה יותר מהרכב הפרטי בגלל הזמינות, היעילות, חופש הבחירה (אם הנסיעה תיעשה בפרטיות או בשיתוף עם עוד אנשים), חסכון זמן החיפוש אחר חניה, והיעדר עלויות החניה. צריך לעשות השוואה אמיתית בין מערכת אחת לשניה – בשקלול כל ההוצאות שלנו על הרכב הפרטי, כולל ביטוחים, דלק, וגם עלויות חניה.

בארץ, המחשבה על תחבורה ציבורית מעוררת גיחוך. הזמן שלוקח לאדם להגיע מביתו בחיפה לפגישה בתל-אביב באמצעות תחבורה ציבורית פנים עירונית ובינעירונית, הוא גדול יותר מאשר נסיעה ברכב פרטי. כשזמן שווה כסף, מרכיב הזמן הוא קריטי לא פחות מעלות אחזקת הרכב הפרטי על כל היבטיו. תוסיפו לזה את החשש שמא האוטובוס או הרכבת לא יגיעו בזמן – והרי לכם מערכת לא אמינה ולא נוחה, שכל אדם עסוק לא יחשיב אותה חלופה אמיתית לרכבו הפרטי.

וכך, רק אלה שאין להם ברירה – ימצאו את עצמם מסתפקים במערכת הקיימת, האיטית, המגושמת, והבלתי מהימנה. מי שיש לו ברירה יוציא סכומים גבוהים בשביל חיי נוחות. אלא שהנוחות הזו היא סוג של אחיזת עיניים, והיא בעיקר זמנית. הצורך לספק את הצרכים המידיים עבור חיי הנוחות הוא זה שמביא לחוסר הנוחות בטווח הארוך, למחסור במקומות חניה, לשיטוטים אינסופיים ברחובות, בעיקר בשעות הערב כשחוזרים מהעבודה, ומתפללים שאולי אחד השכנים יצא מהבית. וכך אוכלוסיות רבות מוצאות את עצמן אסירות בביתן. מי מוכן לוותר על מקום החניה שלו ולחזור מאוחר יותר כדי לשוטט מאות מטרים בלילה?

אם אנחנו רוצים לראות תחרות בין שתי המערכות, הציבורית והפרטית – נצטרך לדאוג ששתיהן יאפשרו לנו לזוז ממקום למקום בפרקי זמן כמעט זהים. מערכת התחבורה הציבורית תגבר על המערכת הפרטית ו'תנצח' אותה כאשר משך זמן הנסיעה יהיה כמעט זהה לזה של רכב פרטי, ואילו העלויות יהיו נמוכות בהרבה. תארו לכם מצב בו זמן נסיעה באוטובוס יהיה כמעט זהה לזמן הנסיעה ברכב פרטי אבל ההוצאות הכלכליות יהיו נמוכות לעין שיעור? ביום שנגיע למצב שבו מי שמחזיק רכב פרטי הוא 'פראייר'– יתחיל השינוי.

Photo Credit: Gil Eilam, CC BY-NC-SA

לפרק הבא – פתרונות חניה יצירתיים במקביל לחיזוק התחבורה הציבורית – פרק ד' ←

5 מחשבות על “האם אפשר לשכנע את הנהגים החיפאים לוותר (מרצון) על הרכב? – פרק ג'”

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s