נשים, ערים ואומץ לב

אתמול הוזמנתי לפתוח את התערוכה "נשים, תודעה, עוצמה" שאצרה יעל ניצן, ומציגה בימים אלה באודיטוריום.

הקשר בין יצירה לבין נשים הוא בלתי ניתן להפרדה, לעולמים. זה הוא קשר אינהרנטי, טבעי, מהותי, מולד.
במסגרת הבעת הערכתי הגבוהה ליוצרות וליוצרים שמציגים בתערוכה, נשאתי דברים אלה:

אין ספק שנשים עברו, ועדיין עוברות, חבלי לידה קשים בעולמנו, ואני מתכוונת למאמץ הגדול והכואב לתפוס את העמדה, והמעמד, שמגיע להן בחברה שלנו. לא, אני לא חולמת שיהיה להן איזה מעמד מיוחד חלילה, אלא רק מה שיש לכל גבר באשר הוא, בין אם הוא מוכשר יותר או פחות. חבלי הלידה האלה, שכולנו מכירות, שנמשכים כבר מאות שנים, דורשים כוחות נפש גדולים, תעוזה, גבורה, וגם אומץ לב.

האקטיביסטית האמריקאית אליזבט סטנטון, אחת מהדמויות החשובות בתנועה לזכויות הנשים (התחילה בפעילותה למען ביטול העבדות, והמשיכה במאבק למתן זכויות הצבעה לנשים, אם כי לא הסתפקה רק בזה…) אמרה כבר במאה ה- 19, ש"המלווה הטוב ביותר שיכול להיות לאישה זה… האומץ". מאה שנים אחר-כך הוסיפה הסופרת אנאיז נין ש"החיים מתכווצים או מתרחבים, בהתאם ל… אומץ". כמה שהן צודקות!

אין יצירה חדשה בלי מאמץ, ואין מאמץ בלי אומץ. זה הולך ביחד. אנחנו הנשים הרי מומחיות בלייצר, המומחיות ב"ה" הידיעה, מאז תחילת האנושות. מאמץ ואומץ מעולם לא הפחידו אותנו.

—-

הרקע המקצועי שלי מגיע גם הוא מעולם היצירה. העירוני.
עיר היא אחת מהיצירות המפוארות ביותר של האנושות, אם לא המפוארת ביותר, לטוב ולרע. ההישגים הגדולים ביותר של האדם התגשמו בערים, אבל גם התחלואים הקשים ביותר נולדו שם.

עיר יכולה לאפשר, לאדם או לאישה, לפרוח. עיר יכולה גם לעודד וגם לדכא צמיחה ויזמות, מכל סוג שהיא. ההיסטוריה העירונית שזורה בסיפורן של הנשים, פריחתן ודיכויין. כאשר בסוף המאה ה-19 התחיל תור הזהב של האופניים בערים הגדולות באירופה, אמצעי התחבורה הדמוקרטי והשוויוני הראשון בעולם, הם הפכו לסמל של שחרור האישה. האופנה החלה להשתנות; השמלות נהיו יותר פשוטות ופחות כבדות; החלו להיראות יותר ויותר נשים ברחובות. לראשונה בהיסטוריה, נשים החלו עוסקות בפעילות ספורטיבית, למורת רוחם של הגברים, שהחלו לחשוש מנשים חזקות ושריריות מהם…

מצד שני, תופעת הפרברים, שהתפתחה בארה"ב בתקופת מלחמות העולם, היתה הפתרון המושלם עבור הגברים. אחרי ימי עבודה קשים ומשפילים במפעלי התעשייה (בעיקר הצבאית), הם רצו מעון שקט, רגוע ומתפקד בסביבה פסטורלית. את המטלה הזו מילאו הנשים, שהיו מחוסרות אמצעי תחבורה, בילו בפרבר כל היום, כל יום, עסקו בתפקידן האחד והיחידי, טיפוח הבית, ושילמו על אורח חיים זה מחירים כבדים ביותר, בעיקר נפשיים. עד היום הן משלמות על כך.

ההיסטוריה של הנשים בערים ובעיקר בפרברים היא מרתקת, שווה להתעמק. בגלל ההיסטוריה המורכבת הזו, ערים רבות בעולם הבינו מה עליהן לעשות כדי לאפשר לנשים להרגיש טוב במרחב, ולצמוח. במאמר מוסגר חשוב לי לומר, לא רק נשים צריכות להרגיש טוב ובטוח במרחב, אלא גם קשישים, ילדים, בני נוער וכו': ערים הבינו למשל, שעליהן לדאוג לתאורה טובה ברחובות כדי שנרגיש בטחון אמיתי גם אחרי רדת החשיכה. ערים רבות הבינו למשל, שעליהן לדאוג שתהייה מדרכה רציפה ובטוחה כדי שגם ילדים קטנים יוכלו ללכת ברגל לבית הספר, ואנחנו לא נצטרך להסיע אותם כל היום. ערים הבינו למשל שעליהן לדאוג לתמוך בנו כשאנחנו רוצות ליזום, בין אם בהקמת מוזיאון לנשים, או בפתיחת קונדיטוריה בשכונה.

עיר המאפשרת צמיחה לכל מי שמבקש לצמוח, גם לנשים, זה החלום שלי, לעיר שלנו חיפה. בגלל זה אני כאן.

—-

אנחנו צריכות לדאוג שיהיו לנו, הנשים, תנאים טובים כדי ליזום וליצור.
כשיהיו לנו התנאים האלה, יהיה לנו יותר נוח להתאמץ, ויותר קל להיות אמיצות.
ואז, כדברי איין ראנד, השאלה כבר לא תהייה "מי יאפשר לי?", אלא "מי יעז לעצור אותי?".

2 מחשבות על “נשים, ערים ואומץ לב”

  1. ימים טובים הגיעו לארץ ישראל, כאשר אפשר לצטט בל יראה ובלא חשש את איין ראנד. כאשר רצינו, ביום השנה למותה, לערוך יום עיון לזכרה במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א – השיבו פנינו ריקם בתואנה ש"אינה פילוסופית"., די בהפנייה לדבריה כדי להבטיח שכל שכתבת – אמת ויציב!!

    אהבתי

  2. למה הפרדה בין המונחים "אדם" ו"אישה"? "אדם" הוא הגזע, והחלוקה למינים: אישה ואיש, גברת וגבר.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s