תמ"א 38: אם רק נרצה, השכונה יכולה להיות ה"סלון" של הבית. פרק ג'

הרחובות שמתחת לבית, השכונה, והעיר כולה – צריכים להיות מקומות מעניינים ואטרקטיביים שאליהם אפשר להתחבר בקלות, ברגל או בתחבורה ציבורית, תוך דקות ספורות ממקום מגורינו.  בערים שקמו לאחר קום המדינה, הדירות היו קטנות, ורחובות העיר שימשו כ"סלון" של הבית, בלית ברירה, כי רק אליהם אפשר היה לצאת כדי "להתאוורר". היום הדירות גדלו, ואיתם גם מסכי הטלויזיה שדרכם קל לצאת לעולם להתאוורר, בישיבה על הכורסא. בתהליך שבו המרחב הפרטי גדל על חשבון המרחב הציבורי איבדנו משהו בדרך. תמ"א 38 היא הזדמנות להחזיר לנו את מה שהלך לאיבוד.

→ לפרק הקודם – תמ"א 38: שכונות טובלות בירוק – המשיכה והסכנה

כמו בערים רבות בישראל, גם שכונות רבות בחיפה צריכות להתחדש

מדינת ישראל כבר בת 67. שכונות השיכונים הותיקות בארץ כבר בנות 40-60 שנה, והן משוועות לחידוש פניהן. עם הזמן, שכונות השיכונים, שנחשבו בתחילת דרכן לשכונות פאר עבור העולים, הפכו לשכונות לא יוקרתיות, ואפילו בחלקן לשכונות ממעמד נמוך, ולכן כל מי מי שיכל להרשות לעצמו לצאת מהם ולשפר את תנאיו – עשה זאת בשמחה. אנו מוצאים את עצמנו כעבור עשרות שנים, עם שכונות שיכונים במצב לא קל – גם מבחינה סוציו-אקונומית, וגם מבחינת התשתיות ומצב תחזוקת הבניינים.

ההתחדשות של מתחמים רבים בחיפה היא תהליך הכרחי שחייב להתחיל לקרום עור וגידים אם רוצים לחזק את העיר ושכונותיה מבחינה חברתית וכלכלית.

רוב תשתיות העיר חיפה תוכננו לפני עשרות שנים. בבניינים בשכונות הותיקות, שנבנו עוד לפני קום המדינה, אין תנאים מינימליים שהיום החברה הישראלית דורשת, כגון חדרי כניסה לבניין (לובי) ומעליות, ובחיפה – מדובר בעניין נגישות קריטי, חשוב במיוחד בעיר שהולכת ונהיית מבוגרת.

יתרה מכך, הדירות הישנות גם קטנות מהמקובל כיום. תכנון כזה התאים לרוח התקופה, כשרחובות העיר היו "הסלון" של הבית. שם כל הילדים בילו לאחר שעות בית הספר. כיום החברה רואה יותר ויותר את חשיבות המרחב הפרטי על פני המרחב הציבורי.

ויש גם שינויים משמעותיים בתחום התחבורה. המשפחות מחזיקות היום ביותר ויותר כלי רכב, לעיתים יותר מאחד. כשהעיר ורחובותיה תוכננו באמצע המאה ה- 20, הכבישים והרחובות של חיפה היו שקטים יותר, ובטוחים יותר.

מה צריכה לכלול תכנית להתחדשות עירונית?

תכנית התחדשות של מתחם בעיר, או של שכונה – חייבת להכיל התייחסות לכל האספקטים של החיים:

התייחסות למרחב הציבורי – רוחב כבישים והמדרכות, שבילי הולכי רגל, פארקים ירוקים, שטחי מסחר וכו'.

התייחסות לתשתיות הציבוריות – מעבר לעניינים הנדסיים כגון מים, ביוב, חשמל, כבלים וכו', יש לבחון את מצב מבני החינוך, ומצאי החללים לקהילה כגון המתנ"סים והחללים לתנועות נוער, לאוכלוסייה מבוגרת וכו'.

התייחסות לניידות ותנועה – זהו חלק קריטי בתכנון המרחב הציבורי, שהרי, בלי היכולת לנוע במרחב העירוני, נהפוך כולנו לאסירים בתוך בתינו הפרטיים. ככל שאנחנו חוששים יותר לצאת מהבית כי יש סיכוי שנאבד את מקום החניה, וככל שאנחנו חוששים יותר להשתמש בתחבורה הציבורית כי אי אפשר לסמוך עליה – כך אנו נמצא את עצמנו יותר ויותר כלואים בבתים, ממאנים לצאת מהם אלא אם חייבים.

אחרונה חביבה תבוא ההתייחסות למרחב הפרטי. התחדשות עירונית צריכה לכלול גם התייחסות לדרך שבה נוכל לחדש את המבנים שבהם אנו מתגוררים. להוסיף ממ"דים, לחזק את שלדי הבניין. לישון בשקט בלילה שלא יקרה דבר בעת רעידת אדמה, ושאם חלילה תפרוץ מלחמה, יש לנו מקום אחד קצת יותר בטוח בתוך הבית. במסגרת תכניות להתחדשות עירונית לגיטימי לחלוטין ומקובל לחדש גם את הנכסים הפרטיים: להוסיף חדר או שניים, להגדיל את המטבח, להוסיף מרפסת, להוסיף מעליות, לובי נעים בכניסה וכו'.

התחדשות עירונית טובה רואה בגדול, ורואה בקטן. לא ניתן לשדרג רק את הנכסים הפרטיים ולהשאיר את המרחב הציבורי במצבו המיושן, בדיוק כפי שלא ניתן לשדרג רק את המרחב הציבורי (להחליף אריחי מדרכה ופנסי רחוב) – בעת שהבתים הפרטיים נשארים מוזנחים ובלתי שמישים. התחדשות עירונית אמיתית דואגת לשדרוג שני המרכיבים האלה יחד, בתזמון ובתיאום נכון.

בעולם, התחדשות עירונית נולדת בעיקר בגלל הצורך לחדש מתחמים או שכונות בעיר, ולא מהצורך לחדש בניין אחד ספציפי, חשוב ככל שיהיה. התהליך הנכון של התחדשות עירונית אמיתית הוא דווקא "מלמעלה". יחד עם זאת, אי אפשר לקדם תכניות טובות מבלי שיש להן היתכנות כלכלית, אם שתי הגישות לא תעבודנה יחד: גם הראייה מלמעלה (של כל הצרכים העירוניים והשכונתיים) וגם הראייה מלמטה (של הצרכים האישיים של הדיירים).

כשנדרוש לחדש את מה שנמצא מחוץ לבית שלנו, כמו את הבית עצמו – נקבל עיר לתפארת

כבר כמה שנים שממשלת ישראל מבינה היטב כי אחרי 67 שנים, אחרי ששכונות עומדות ללא שינוי פיסי כ-50 עד 60 שנה אבל עם הדרדרות חברתית קשה – יש לדאוג לחידושן. לשם כך המציאה הממשלה שני מנגנוני התחדשות עיקריים בעשור האחרון, המתייחסים לשני סוגי בניינים שכיחים בארץ: "תמ"א 38" – שמטרתו לחזק ולחדש בניינים עירוניים משותפים, ו"בינוי פינוי" – שמחדש בנייני שיכון.

כך, למעשה, ממשלת ישראל המציאה שני מנגנוני 'התחדשות עירונית' שמחדשים אך ורק את הנכסים הפרטיים של האנשים בעיר, כלומר, רק את הבתים, וכמעט אינם מתייחסים לנכסים הציבוריים של העיר – הרחובות, המדרכות, התשתיות הציבוריות, וכו', שהם אלה שבסופו של דבר משפיעים על איכות החיים שלנו בעיר.

עם הזמן הרשויות ובכללן עיריית חיפה הבינו שעליהן להתייחס גם למרחב הציבורי, שלא מקבל מענה בתכניות הממשלה. עיריית חיפה מציגה בינתיים התייחסות שטחית בלבד. מכיוון שהוצאת תכניות כאלה דורשת עלויות גבוהות מאד של תכנון והשקעות כספיות, הרשויות המקומיות אינן מתנדבות כל כך מהר לעשות אותן. אנחנו, התושבים, צריכים לדרוש זאת.

רשומה זו מסתמכת על התייחסות "חיים בחיפה" למסמך המדיניות של עיריית חיפה בנושא תמ"א 38.  להורדת המסמך המלא.

לפרק הבא – שביל הזהב של תמ"א 38: כללי משחק ברורים בין התושבים ליזמים ←

2 מחשבות על “תמ"א 38: אם רק נרצה, השכונה יכולה להיות ה"סלון" של הבית. פרק ג'”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s