אתמול קיבלתי חגורה שחורה בקראטה. רצה הגורל, את המתנה הנפלאה הזו קיבלתי ליום הולדתי. לפני שבועיים חזרתי מ"גאשקו" בהונגריה, שבוע אינטנסיבי של סדנת אימונים שבסופן בחינות קשות.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אני מתאמנת יחד עם משפחתי – בן זוגי בעז (שקיבל גם הוא חגורה שחורה) ושני בנינו, בבית הספר הבינלאומי קראטה-דו את שיטת "גוג'וריו". ראש בית הספר קאנצ'ו ד"ר רוני קלוגר מוביל את ההונבודוג'ו בפתח תקווה, שם אנחנו נמצאים לעיתים קרובות. ובחיפה, הסנסיי הנפלא בעולם, ומי שהכניס אותנו לעולם אומנויות הלחימה הוא ירון בן שחר בדוג'ו שנמצא ברמת אלון בחיפה. לכל מי ששאל ושואל אותי איפה ומתי, כנסו ללינקים. קבלו הצעה עוד יותר מפתה – אתם מוזמנים להתאמן איתי. נלך מכות ביחד 🙂

תאמינו או לא, הקראטה התחיל עבורנו באופן הכי לא הגיוני שיכול להיות. כשבננו היה בן 4, הגננת הנפלאה שלו זיהתה קשיים מוטוריים כאלה ואחרים והמליצה לקחת אותו לחוג "אצל ירון". לא באמת עניין אותה אם ילמד סוג אומנות הלחימה זה או ספורט אחר, עניינה אותה רק דמות המורה והמחנך בתחום החינוך הגופני. ההתחלה היתה קשה! משך שישה שיעורים ישבנו בצד, הוא לא רצה להשתתף. אני, אמא עקשנית, שכנעתי אותו רק לבוא להסתכל, לא דחפתי ולא אמרתי מילה. רק בשיעור השביעי הוא קם והצטרף, מיוזמתו. אחרי כמה חודשים, גם אחיו רצה. ואני, הורה שמביא ומחזיר מהחוגים, רואה מידי פעם שגם מבוגרים מתאמנים. בתקופה הזו בדיוק סיימתי את עבודת הדוקטורט שלי – הגשתי אותה, נבחנתי עליה וקיבלתי סוף סוף את התעודה. למרות שהימים שלי היו עמוסים בניהול משרדי הפרטי ובהוראה בטכניון, הרגשתי שהתפנה לי זמן, ושהפעם הוא יוקדש לעצמי, וכך גם אני הצטרפתי לאימוני המבוגרים. אחרי כמה חודשים גם בן זוגי ואב ילדיי החליט גם הוא להצטרף לחגיגה "מה, כולכם תתאמנו ואני לא?". כך הפכנו למשפחה לא שגרתית בנוף אומני הלחימה.

בחודשים האחרונים התאמנתי שעות רבות בשבוע כדי להתכונן לבחינות.
מעבר לאימונים הפיזיים והצורך לשמור על כושר מעולה, כמו בענפי ספורט רבים, האימונים מחייבים גם התמודדות ריגשית לא קלה: אי אפשר להתקדם ולהשתפר אם לא מכירים בחולשות ומתמודדים איתן.
האם יש מישהו שקל לו להודות בדברים שבהם הוא לא טוב ולעסוק בהם כל הזמן? אני לא מכירה הרבה אנשים שנהנים מזה, בטח לא כשזה עבור "הובי" ויש להם ברירה (לחפש הובי לא מעיק).
את זה יכולים לעשות אנשים שיודעים להניח את האגו שלהם בצד.
כן, אני בחרתי לעצמי הובי שמכריח אותי להתמודד עם החלקים הפחות מוצלחים שבי, יום יום, בלי הנחות. בחרתי לעצמי הובי שמכריח אותי לשים את האגו בצד.

איך זה משפיע על החיים שלי ואיך זה קשור לפוליטיקה? (ההמשך לחפרנים!)

אומנויות לחימה הן דרך חיים, ספורט שמעצב את האישיות לא פחות מאשר את היכולות הגופניות. סבלנות, נחישות, לימוד בלתי פוסק גם כשקשה, היכולת לקום ולהמשיך גם כשנופלים ונחבטים. אומנויות לחימה מלמדות ראייה אסטרטגית מצד אחד אבל גם ספונטניות וחופש לפעול בתנאים משתנים. הן מחזקות את רוח הלחימה אבל גם את ההבנה מה היא אנושיות ופגיעות. הן מבוססות על כבוד – למורה שיודע יותר ממני ומוכן להעניק לי מהידע שלו, אבל גם הרבה הערכה לתלמיד הזוטר שמבקש ללמוד ממני. לפני הרבה שנים, כשסיימנו לאכול ארוחת ערב משפחתית ביום של חול, הבן שלנו (שבזכותו התחיל כל הסיפור) הוריד את הצלחות מהשולחן ובטעות קד קידה שאמרה בלי מילים "תודה על האוכל שאתם נותנים לי". הוא התבלבל וכנראה חשב שהוא עדיין בשיעור קראטה… אז הבנו, משועשעים מאד, עד כמה עמוק מושרשת באומנות הקראטה היכולת להעריך את מה שזכינו לו בחיים.

אומנויות לחימה הן בית הספר הטוב ביותר שיש לנו כדי ללמוד על הגבולות שלנו – מתי לשתוק ולהבליג, מתי לתקוף ללא רחמים. מתי נדרש רק לסמן את הגבול, ומתי צריך להילחם על החיים. מה אפשר לסבול כי אין נזק גדול, ומה לעולם לא נסכים לקבל. העולם מלא באנשים שחודרים לגבולות שלנו, הפיזיות והנפשיות, בין אם בכוונה ובין אם לא. לא תמיד קל להוציא אותם משם בעדינות ובנימוס. לפעמים כשאין ברירה, צריך להראות להם את הדרך החוצה בנחישות, בלי להתבלבל ובלי להרגיש לא נעים. זה נכון לכל בני האדם שלפעמים עוברים חוויות לא נעימות, זה הכרחי לכל הנשים והבחורות באשר הן, וזה גם רלוונטי לערים שנדרסות על ידי אינטרסים כוחניים חיצוניים, וצריכות מי שיגן עליהן.

העולם הפוליטי הוא כולו אינטרסים, גבולות, חברויות ויריבויות. כשהאינטרסים חזקים, צץ לו הרוע.
כמו אגרוף רע שמתקרב לפנים, גם אותו צריך לדעת להסיט, להפתיע ולהכניס חזרה.
לנשום ולהמשיך לצעוד בדרך שלנו, ליעד שבחרנו.
בכל הכוח.